תוספתא כפשוטה על עירובין ב׳:ה׳

5 17-18. אחד שיארה ואחד יחיד עושין להן מחיצה. ברשב"א י"ז רע"ב: "וכן היא בתוספתא דתניא התם בפרק ב' אחד שיירא ואחד יחיד עושה להן מחיצה וכו' ". והכוונה שלת"ק עושין מחיצה גרועה בחבלים או בקנים אפילו ליחיד כל צורכו, וכמשנתנו פ"א מ"י: וחכמים אומרים לא דברו בשיירא אלא בהווה. ולא חילקו בין שיירא ליחיד אלא במקום שלא הוקף לדירה, אבל כאן הרי עושה מחיצה לדירה מערב שבת. ועיין מ"ש לעיל רה"ג, שו' 11, ד"ה שיארה.

6 18. ר' יהודה או' לא ירבה ליחיד יתר מבית סאתים. רשב"א הנ"ל, ריטב"א שם סע"א. ובבבלי ט"ז ב': מקיפין בקנים וכו' בשיירא דברו דברי ר' יהודה. בשירא אין, ביחיד לא, והתניא ר' יהודה אומר כל מחיצות שבת לא התירו ליחיד יותר מבית סאתים וכו', לא נצרכה אלא ליתן להן כל צרכן. כלומר, שלת"ק נותנין אף ליחיד כל צורכו, ולר' יהודה אין נותנין ליחיד אלא בית סאתים. ונ"ל שברייתא זו הובאה בירושלמי אלא שנשמטה לפנינו, וכל המפרשים טרחו לעמוד על פירושו. וכ"ה שם פ"א ה"י, י"ט ע"ג: אתייא דר' יוסי בי ר' יודה כלומר, שאמר במשנתנו ספ"א: כל מחיצה שאינה של שתי ושל ערב אינה מחיצה בשיטת אביו, וחלוק על אביו, בשיטת אביו ביחיד יתר מבית סאתים כלומר, ששניהם סוברים שאינה מחיצה ליחיד יתר מבית סאתים וחלוק על אביו בשיירא פחות מבית סאתים שר' יהודה מתיר ליחיד פחות מבית סאתים במחיצה רעועה, ובנו אוסר. והן אשכחנן דר' יודה אמר ביחיד יותר מבית סאתים צריך שתי וערב דתני ר' יהודה אומר לא ירבה ליחיד יותר מבית סאתים. והן אשכחנן דר' יוסי בר' יהודה אמר בשיירא פחות מבית סאתים צריך שתי וערב נישמעינה מן הדא, דמר ר' אחא תנא ר' חנין ר' יוסי בשם רב ששת כשם שחלוקין כאן כך חלוקים בכלאים, וכלאים לאו אפילו היא בית רובע. וברייתא זו של רב ששת מפורשת בתוספתא כלאים פ"ד ה"ז, עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 640, שו' 19–20. וממנה מוכיח הירושלמי שלר' יוסי בר' יהודה מחיצה שאינה של שתי וערב אינה מחיצה כלל, שהרי בכלאים אין צורך בהיקף רשות, אלא במחיצה מבדילה גרידא, ומ"מ אוסר ר' יוסי בר' יהודה. ובבבלי ט"ז ב' שנו בשם ר' יוסי בר' יהודה שאפילו ליחיד נותנין בית סאתים במחיצה רעועה, ולשיירא נותנים לפי חשבון האנשים, וכבר הוכחנו לעיל, שו' 13, ד"ה ובבבלי, שהירושלמי לא ידע כלל מברייתא זו בשם ר' יוסי בר' יהודה.

7 18-19. ואין שיארה פחותה משלשה. רשב"א וריטב"א הנ"ל בשם התוספתא, ירושלמי פ"א ה"י, י"ט ע"ג, בבלי ט"ז ב', צ"ג א'. והכתיב "שיארה", גם בכי"ל כאן, עיין מ"ש לעיל, שו' 11.

8 19. אחד שיארה ואחד מחנה. רשב"א הנ"ל, ומפרש: לבית סאתים. ובריטב"א הנ"ל: פירוש לכולהו תנאי כלומר, דינם שוה, למר כדאית ליה, ולמר כדאית ליה. ובירושלמי נחלקו כמה הוא שיעור מחנה. ועיין מ"ש בירושלמי כפשוטו, עמ' 244.

9 20. אהלים שבשיירה פטורין בעירוב, שבמחנה חייבין מן העירוב. בד, כי"ע, כי"ל, קג"נ, רשב"א, ריטב"א הנ"ל ומ"מ פ"א מה' עירובין ה"ג הגירסא להפך: שבשיירה חייבין בעירוב, שבמחנה פטורין מן העירוב. וכע"ז היתה הגירסא לפני המאירי י"ז א' ד"ה כבר, ובחידושיו כת"י עיין הירושלמי כפשוטו, עמ' 245. וכנראה שאף בטופס הקדום ששמש טפוס לכי"ו היתה הגירסא כן, ועדיין נשאר לנו שריד בגירסא פטורין "בערוב" וחייבין "מן הערוב". וכן במשנתנו ספ"א: ארבעה דברים פטרו במחנה וכו' ומלערב. אבל בירושלמי ספ"א, י"ט ע"ד: ויש חצירות במחנה ? להתיר אוהלים שבמחנה, כהדא דתני אהלים שבמחנה צריכין עירוב, אהלים שבשיירה אינן צריכין עירוב. וכן פסק הר"מ בפ"א מה' עירובין ה"ג: וכן יושבי אהלים או סוכות או מחנה שהקיפוהו מחיצה אין מטלטלין מאהל לאהל עד שיערבו כולן. אבל שיירא שהקיפה מחיצה אין צריכין לערב, אלא מוציאין מאהל לאהל, לפי שהן כולן מעורבין ואין אותן אהלים קבועין להן. ברם כבר תירץ הרב המגיד שם שהירושלמי מדבר במחנה קבוע, שאינו מיוחד לצבא הולך למלחמה, ולפיכך חייבים בעירוב, אבל אהלים שבשיירא אינם אלא לשעה קלה והם כולם מעורבים כאחד, ואין צורך בעירובי חצרות. ובמשנתנו מדברים במחנה ההולך להלחם, ואינם חונים אלא להנפש, ולפיכך דינם כשיירא, ולא עוד אלא שהקלו בהם בעוד כמה דברים, ואף הר"מ פסק כמשנתנו בפ"ו מה' מלכים הי"ג. נמצאנו למדים שהגירסא בתוספתא בטוחה כגירסת רוב המכריע של הנוסחאות וכבר הראינו שאף בכי"ו חלו ידי סופרים, והיא מפרשת את משנתנו המדברת במחנה היוצא למלחמה, והוא פטור מן הערוב. ואף בירושלמי הגירסא בטוחה, אלא שהוא הביא ברייתא ממקום אחר המדברת במחנה קבוע, ובשיירא נחלקו התוספתא והירושלמי, והר"מ פסק כירושלמי נגד התוספתא.

10 20-21. ושאר שאין להן אהלים הרי הן כשרויין בחצר. לפי עיקר הנוסח שבתוספתא עיין מ"ש לעיל הדברים עונים על הרישא, והכוונה לאנשים שבשיירא שאין להם אהלים הרי הן כשרויים בחצר, ואינם אוסרים זה על זה ולא על דיירי האוהלים. ועיין בפירוש רבינו יהונתן על הרי"ף למשנתנו ספ"א לעניין מחנה. ועיין מ"ש לעיל שבת פ"י, שו' 48–49, ד"ה ושאר.